טנשין-שיו-דן קטורי שינטו-ריו נוסדה בשנת 1447 על ידי -
צ'ויסאי-סנסאי, בעיר קטורי במחוז צ'יבה, יפן.
צ'ויסאי-סנסאי, היה לוחם חרב ורומח ידוע שלחם ושירת את
משפחת צ'יבה.
בגיל שישים בקירוב, לאחר שעיר הולדתו
נהרסה, הוא פרש מלחימה והקדיש תקופה של אלף ימים לתרגול
ומדיטציה במקדש שליד העיר קטורי.
האגדה מספרת, שהישות
של המקדש גילתה את עצמה כנער צעיר, והעניקה לצ'ויסאי-סנסאי
מגילות שמלמדות את אומנויות הלוחם והלחימה.
טנשין שודן קטורי שינטו ריו הוא אב לאמנויות לחימה יפניות
רבות. בשל כך ב-1960, הוא היה לבית הספר הראשון לאמנויות
לחימה שהוקר כאתר מורשת בידי רשויות יפן. בית הספר טוען
שמעולם לא תמך במחוז או פלג בהיסטוריה של יפן. עובדה זו
אפשרה לבית הספר לשמור על עצמאותו ויושרתו.השיטה התפרסמה
במערב אודות המחקר הנרחב של דון פ. דרגר (1922–1982) שהיה גם
למערבי הראשון שהתקבל לשיטה.
.אימוני הנשק נעשים בצורה של קאטה (תרגילים מוכתבים
מראש) של שני יריבים, אחד מבצע את תפקיד התוקף (אוקה) והשני
את תפקיד הנתקף (קירי קומי). ההתקפות בקאטה לרוב מסומנות על
החרב ונראות לצופה חיצוני כחסימות. בכך, ניתן לתרגל בעצימות
מלאה בלי לפגוע במתרגל. ייחודו של קטורי שינטו ריו ניכר עד
היום באחיזת הנשק, העמידה, תנועת הרגליים ותנועות הגוף אשר
נובעים מהעובדה שלוחמי התקופה בה השיטה נוצרה עטו יורואי
(שריון) במשקל של כ-35 ק"ג, ונהגו להילחם בתנאי שטח טבעיים.
גורמים אלה נוטים לקרקע את רגליי התוקף ולהאט אותו במידה
ניכרת. השיטה מנצלת ומפנה את מתקפותיה לרוב אל ה'סוקי'
(פתחים) של השריון של התקופה. בעיקר באזורים כמו: תחת
הזרועות; בירכיים; השטח בין הקאבוטו (קסדה) והדו (החזה מגן)
ואזור הצוואר.
תוכנית האימונים של בית הספר כוללת את נושאים הבאים:
- טאצ'יג'וטסו - לחימה בחרב
- בוג'וטסו - לחימה במקל
-
נגינטהג'וטסו - לחימה בנגינטה, מקל ארוך שבקצהו להב של
חרב
- סוג'וטסו - לחימת חנית
- שוריקנג'יטסו - הטלת להבים
-
ג'יוג'וטסו - לחימה בטווח קרוב, עם ידיים ריקות